שנותיה הראשונות, עד גיל 4, עברו בבת-ים, אז עברה המשפחה לעיר רחובות, שם גדלה והתחנכה עד גיל 11, סוף כיתה ה'. בשנת 1993 עברה המשפחה להתגורר ברעות, אז ישוב קהילתי קטן ומבודד, בטרם הוקמה העיר מודיעין.

שנות ילדותה המאוחרות והנערות – חטיבת ביניים ותיכון - עברו על שרון ברעות, שם היתה מעורבת מאד מבחינה חברתית, וסיימה בהצלחה רבה את לימודיה בתיכון במגמות ביולוגיה וכימיה.

כבר בשנות ילדותה בלטה בחוש הקצב שלה ובאהבתה לריקוד.

לאחר סיום התיכון בשנת 2000 התגייסה שרון לצה"ל, במסלול של קצונה ייעודית בחיל השלישות. ולאחר סיום קורס הקצינות שירתה כקצינת קישור בפיקוד העורף, במחנה שנלר בירושלים. כומתת החייל הכתומה הלמה מאד את שרון.

לאחר זמן לא רב "נדד" מורן בעקבות שרון, נרשם גם הוא ללימודים באוניברסיטת בן גוריון, ובהמשך עברו השניים להתגורר יחד.

לאורך תקופות ארוכות, החל מהלימודים בתיכון וכלה באוניברסיטה, שרון התפרנסה מעבודות מלצרות במקומות שונים, מן הבולטים שבהם – מסעדת "ספגטים" במודיעין ופאב "קוקה" בבאר שבע.

בשנת 2008, עם סיום הלימודים וקבלת התואר התחילה שרון לעבוד ככלכלנית בחברת "אפקטיב", העוסקת בניהול כספים. את סיפור תחילת עבודתה בחברה, כמו גם רמזים על יכולותיה ואופייה, ניתן למצוא בהספד לזכרה מטעם עובדי אפקטיב (דף "דברים לזכרה"). שרון התחילה לעבוד באפקטיב, הממוקמת בתל-אביב, עוד כשגרה בבאר שבע, ויותר מאוחר כשגרה בירושלים. היא אהבה את העבודה ואת האנשים באפקטיב (והם אהבו אותה) והתמידה בה, למרות המרחק והנסיעות המתישות.

לאחר סיום לימודיו של מורן, התחתנו השניים באוגוסט 2008, בחתונה שאפיינה מאד את אהבת החיים שלהם, חתונה מלאת חברים, מוסיקה טובה ובאווירת המסיבה הכי טובה בעיר. מאז הם התגוררו בשכירות בירושלים, בשכונת גילה. הם בנו בדירה הקטנה והצנועה קן ביתי נעים וחמים אותו אהבו מאד.

שרון ומורן אהבו לבלות – מסעדות, ריקודים, וגם לטייל בארץ ובחו״ל. כמעט כל שנה לקחו פסק זמן ונסעו לטייל במקומות שונים בחו"ל. הם יצאו לנסיעות ארוכות של חודשים (תאילנד וארה״ב) ונסיעות קצרות יותר של כמה שבועות (ארה״ב, איטליה, גרמניה, שוויץ). בתקופה בה התגלתה המחלה הם התחילו לתכנן את הטיול הבא שלהם, שאותו לא זכו לממש.

עוד לפני כן היו נסיעות לחו"ל במסגרת משפחת ארד, מן הבולטות שבהן נציין שתיים מיוחדות: הראשונה – ממש לפני נישואי שרון ומורן, נסעה המשפחה הגרעינית (אבא, אמא, נועה שרון ועידו) לסוף שבוע של כיף באנטליה – מעין "מסיבת רווקות" משפחתית. השנייה, באפריל 2011, שבועות בודדים לפני גילוי המחלה, נסיעת "בנות" – אמא סופי, נועה בהריון מתקדם ושרוני – לשבוע בברצלונה, שהיתה חווייה ענקית עבורן. בדיעבד, זו היתה הנסיעה האחרונה של שרון לחו"ל.

שרון עברה ניתוח להסרת הגידול ואחריו סידרה של טיפולים כימותרפיים. באמצע הסידרה בוצעה בדיקה שהראתה שהגידול נעלם. מכאן היינו משוכנעים כולנו שעוד מעט הסיפור הזה מאחורינו. לקראת סיום סידרת הטיפולים שרון גם סיכמה על חזרתה הקרובה לעבודה באפקטיב.

אבל הגורל שוב בחר אחרת. בבדיקה לאחר סיום סידרת הטיפולים נמצא כי הגידול חזר, ובגדול. שוב הלם, אולי אפילו גדול יותר. מכאן והלאה שרון עברה אישפוזים ארוכים וסדרות אינסופיות של טיפולים מכל הסוגים. היא עברה אינספור מדורי גיהינום של סבל, אבל לא איבדה את האופטימיות אפילו לרגע. היא אמרה שהיא מוכנה לעבור הכל כדי להחלים. עבורה, כפי שאמרה, "המוות הוא לא אופציה". שרון נשאה את סיבלה בשקט, רק מעטים ידעו כמה התייסרה.

בזמן מחלתה של שרון נולדה אחייניתה נעמי – בת לנועה וליניב. שרון אהבה אותה בטירוף. אי אפשר היה שלא להתרגש מהאהבה שהרעיפה עליה, שביטאה אולי גם את הכמיהה שלה לאימהות, שלא זכתה לה. גם בתקופות האישפוז הארוכות לא ויתרה על הפגישה היומית עם נעמי באמצעות ה- SKYPE .

את יום ההולדת השלושים המשותף לשרון ולמורן (הם נולדו בהפרש של יום) חגגנו כשבועיים לפני פטירתה. לא ידענו אז, אבל זאת היתה בעצם מסיבת פרידה מהמשפחה המורחבת. שרון הרגישה רע מאד באותו יום, וביקשה מאיתנו שנעשה לה שוב מסיבה גדולה ביום הולדתה הבא, בגיל 31. לא זכינו...